<h1>אבודרהם סדר מוצאי שבת</h1>
<h2>דף נ:</h2>
גרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו העושה מלאכה במוצאי שבתות וימים טובים, אינו רואה סימן ברכה לעולם. ודוקא קודם הבדלה קאמר, כדאיתא בירושלמי בפרק מקום שנהגו, נשי דנהיגי דלא למעבד עיבידתא באפוקי שבתא, לאו מנהגא. פירוש, אינו מנהג טוב, עד דתתפני סדרא, מנהגא. פירוש, עד שישלימו סדר התפילה. ומיהו נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצאי שבת.
<h2>דף נד.</h2>
ותנן בפרק אלו דברים (ברכות נ"ג, ע"ב) אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. פירוש, שיאור כל כך בטוב עד שיהנה ממנו. ושיעור ההנאה מפרש בגמרא, כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של ציפורי. פירוש, בין מטבע של טבריא, שהיה מפותח, ובין מטבע של ציפורי, שהיה חלק בלא פיתוח, ולכך נהגו להסתכל בצפרנים ואחר כך בכף בשעה שמברכין על האור, להראות שיכול להנות ממנו, ולהכיר בין צפרניו, שהם כנגד המטבע החלק ובין כפו, שהוא כנגד המטבע שיש בו פיתוח. ואמרינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין (פ"ח ה"ו) על הנר משיכיר בין ציפורן לבשר, ואמרינן בירושלמי בפרק אלו דברים, עליה דמתניא אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. דרש זעירא בריה דרבי אבהו דקיסרין, וירא אלהים את האור כי טוב, ואחר כך ויבדל אלהים (ירושלמי ברכות פ"ח, ה"ו) ותמצא שכמנין ויבדל מבדילין בשנה במוצאי שבתות. כתבו הגאונים. סומא אין צריך להבדיל על האור, ובתפילה סגי ליה. והטעם, מפני שאין לו הנאה באור. גרסינן בפרק ואלו דברים (נ"ג ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב, אין מחזרין על האור, כדרך שמחזרין על המצות, לפי שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא, שנברא האור במוצאי שבת, שאם משום הנאת האור מברך, היה צריך לברך בכל פעם ופעם שנהנה מן האור, וכל שכן שאין מחזרין על הבשמים, שאינן אלא להשבת נפש. וגרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו (נ"ד ע"א) אמר רבי בנימין בן יפת אמר רבי יוחנן, מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים, וכן עמא דבר. מיתיבי, אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות, הואיל ותחילת ברייתו הוא, וכשהוא רואהו מברך מיד, רבי יהודה אומר מסדרן על הכוס, ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה ומתרץ, לא קשיא, כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים דאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת אבל על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לא. דדוקא במוצאי שבת שנברא בו האור מברכין עליו. ואם חל יום הכפורים בשבת אין צריך לברך על האור ששבת. ונר שהדליקו מגחלים ששבתו מברכין עליו גם במוצאי יום הכפורים.
<h2>דף ק:</h2>
כתב הרב רבי מאיר מרוטנבורק, שאם הוא מבדיל על שלחנו במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב, שצריך ליזהר שלא יבוא הלחם לשלחן עד לאחר ההבדלה, ואם הביאו, פורש עליו מפה ומכסהו, לפי שהוא מוקדם, וצריך להקדימו, אם לא יכסנו. ואחר ההבדלה אומר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו', שהוא כולו מלא פסוקים של ברכה והצלחה, לסימן טוב מתחילת השבוע, שיתברכו במעשה ידיהם. ואומר קדיש יהא שלמא רבה, וכל העם נפטרין לבתיהם לשלום. וכתב אבן הירחי, נהגו בפרובנצא לומר אחר אלו הפסוקים אין כאלהינו ופיטום הקטורת, והטעם, משום דתניא ביומא (כ"ו ע"א) מעולם לא שנה אדם בה, מפני שמעשרת, שנאמר (דברים ל"ג, י') ישימו קטורה באפך, וסמיך לה (שם ל"ג, י"א) ברך ה' חילו. ונשלמה פרים שפתינו, למען נתעשר ונצליח בכל דרכינו, עד כאן.
<h2>דף קג.</h2>
וגרסינן בברכות פרק אלו דברים (נ"א ע"ב) בית הלל אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה, ואמרינן עלה בירושלמי, קשיא לבית הלל היכי עבידא, פירוש היאך עושה, שיברך ברכת המזון והבדלה על הכוס, והא אמרינן בפרק ערבי פסחים (ק"ז ע"א) אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל. ואמימר בת טות, פירוש לן בתענית, לפי שלא היה לו בלילה כוס להבדיל, ומתרץ, היה יושב ואוכל וחשכה לו למוצאי שבת, ואין לו אלא כוס אחד, ואמרינן יניח עד לאחר המזון, ומשלשלן כולן עליו כו', ומה שאינו מבדיל ושותה הימנו מעט, ומן המותר יברך ברכת המזון, משום דאמרינן בפרק ערבי פסחים (ק"ה ע"ב) דאין לברך על כוס פגום, ואף על פי שנשאר בו יותר משיעור רביעית, משום דמחזי כמאן דמברך אשיורי כוסות. ויש לו לחזור אחר כוס שאינו פגום, אבל אם לא ימצא אלא כוס פגום, יותר טוב לברך בפגום, מלברך בלא יין. ובירושלמי משמע דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו, ואפילו במים יכול לתקנו, דגרסינן התם, רבי יונה טעים כסא ומתקן לה, פירוש, היה שותה כוס של קידוש, ומשים בו מעט מים, ומניחו עד למחר. ומקשי, והא תניא השותה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו. אמר רבי, והוא שלנו בכלי זכוכית. וכן לכל הברכות שנתקנו על היין, בין להבדלה, בין לקידוש, בין לברכת המזון, בין לברכת ארוסין, בין לברכת נישואים, אם טעמו פגמו, חוץ מלענין בורא פרי הגפן, שהוא ברכת הנהנין, שאפילו שתו מן הכוס עשרה אנשים אין לשתות ממנו עד שיברך עליו, שאסור להנות בלא ברכה, ואין בו דין טעמו פגמו. ואם טעמו באצבעו לא פגמו, כדחזינן בברכת מילה, שמושיט אצבעו בכוס ונותן בפי התינוק, ומברך עליו, ולא הוי פגום.
ומברך על היין בורא פרי הגפן, ומברך תחילה על הבשמים, ואחר כך על האור, וסימן לדבר (שמות ל', כ"ג) בשמים ראש. והרב רבי מאיר דרוטנבורג כשהיה מברך על הבשמים היה נוטל ההדס בימינו, וכן משמע בברכות בפרק (אלו דברים) [כיצד מברכין] (מ"ג ע"ב) דבר שיש לו לברך עליו יטול בימינו. שאל רבינו יהודה לרבינו אפרים, למה מברכין על ההדס יותר מכל מיני בשמים, כגון עשבים המריחים, או פירות, והשיב לו איני מברך על ההדס שוטה שלכם, שליבו יבש ואין בו לחלוחית של ריח, ויש לי זכוכית קטנה של בשמים, ועליה אני מברך, והרב רבי ברוך כתב שמצוה מן המובחר לברך על ההדס. וסמך לדבר (ישעיה נ"ה, י"ג) תחת הסרפד יעלה הדס וסמיך ליה שומר שבת מחללו. כתב הרב רבי שמואל בן רבינו גרשום, מי שאין לו עצי בשמים ולא עשבי בשמים, שיכול לברך בריח הפירות, שריחם מבושם ונודף, ויברך שנתן ריח טוב בפירות, וכן בלחם חם, שריחו נודף. והטעם שמריחין הבשמים במוצאי שבת כדי לעשות נחת רוח לאדם, על שהלכה ממנו הנשמה היתירה, האבודה במוצאי שבת, שנאמר (שמות ל"א, י"ז) שבת וינפש. כיון ששבת ווי אבדה נפש. נשאל הרשב"א מפני מה אין מברכין על הבשמים במוצאי יום טוב שחל להיות בתוך השבת, כמו שמברכין במוצאי שבת, שהרי יש ביום טוב נשמה יתירה, ועל זה מברכין ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת יקנה"ז, ואין מברכין על הבשמים. והשיב, נראה לי, כי נשמה יתירה שאמרו הוא, מפני שהימים נפעלים כפי התחלת בריאתם. וכמו שאמר במסכת תעניות בפרק בשלשה פרקים (כ"ז ע"ב) תנו רבנן אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון. אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת, ויושבין ארבע תעניות בשבת, בשני ובשלישי וברביעי ובחמישי. בשני על יורדי הים, כלומר, מפני שבו נחלקו המים, ועלול להיות צער בימים. ובשלישי על הולכי מדברות, כלומר, מפני שבו נראית היבשה. וברביעי על אסכרה שלא תיפול בתינוקות כלומר, מפני שבו נבראו המאורות, דכתיב בהו והיו למאורות, למארת כתיב. ובחמישי על עוברות ומניקות, עוברות שלא יפילו ומניקות שיניקו את בניהם. כלומר, שבו נבראו העופות והדגים, ולפיכך כשנגמרה מלאכת הבריאה עמד העולם על שלימותו ובריאותו בשבת, וכשיצא השבת חוזרות ימות השבת חלילה להיותם נפעלים בתחילתם. ויום הראשון חלוש מכולם, שממנו ההתחלה. וענין זה אמרו שם עוד, שביום הראשון לא היו מתענין, מפני שהוא יום שלישי ליצירה, כלומר ליצירת האדם, והאדם חלוש בשלישי ליצירה, כתינוקות שהם חלושות בשלישי, כמו שמוזכר בדברי חכמים. ואמרו ריחני משום נשמה יתירה, ופירושו כמו שאמרתי, ולפיכך צריך ריחני להשיב את הנפש ולחזקה, אבל במוצאי יום טוב אינו צריך, ומכל מקום כשבא יום טוב במוצאי שבת אינו צריך לבשמים, שעונג יום טוב עולה כבשמים לנשמה יתירה ויותר. ויש מפרשים נשמה יתירה היא המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת, כאילו היא נשמה יתירה, וכשנכנס לימי הטורח והענוי, כאילו אבדה ממנו נשמה יתירה, ונחלש. ולפי פירוש זה, בשבת נתוספת בו נשמה יתירה, מפני שהוא יום מנוחה, ואפלו ממלאכת אוכל נפש, מה שאין כן ביום טוב, ומכל מקום כשחל יום טוב במוצאי שבת אינו צריך לבשמים, שעונג יום טוב עולה כבשמים, עד כאן תשובת הרשב"א. והרב אברהם בן עזרא ז"ל פירש נשמה יתירה, כי בשבת יתחדש בגופות יתרון כח, ובנשמה יתרון השכל, וזה ויברך אלהים את יום השביעי. ולפי פירוש זה אין חידוש זה ביום טוב, ולפיכך אין מברכין על הבשמים במוצאו. ומברך על האור בורא מאורי האש, ואמרינן בפרקא קמא דפסחים (ח' ע"א) אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. ותנן בפרק אלו דברים (ברכות נ"ג, ע"ב) אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. פירוש, שיאור כל כך בטוב עד שיהנה ממנו. ושיעור ההנאה מפרש בגמרא, כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של ציפורי. פירוש, בין מטבע של טבריא, שהיה מפותח, ובין מטבע של ציפורי, שהיה חלק בלא פיתוח, ולכך נהגו להסתכל בצפרנים ואחר כך בכף בשעה שמברכין על האור, להראות שיכול להנות ממנו, ולהכיר בין צפרניו, שהם כנגד המטבע החלק ובין כפו, שהוא כנגד המטבע שיש בו פיתוח. ואמרינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין (פ"ח ה"ו) על הנר משיכיר בין ציפורן לבשר, ואמרינן בירושלמי בפרק אלו דברים, עליה דמתניא אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. דרש זעירא בריה דרבי אבהו דקיסרין, וירא אלהים את האור כי טוב, ואחר כך ויבדל אלהים (ירושלמי ברכות פ"ח, ה"ו) ותמצא שכמנין ויבדל מבדילין בשנה במוצאי שבתות. כתבו הגאונים. סומא אין צריך להבדיל על האור, ובתפילה סגי ליה. והטעם, מפני שאין לו הנאה באור. גרסינן בפרק ואלו דברים (נ"ג ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב, אין מחזרין על האור, כדרך שמחזרין על המצות, לפי שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא, שנברא האור במוצאי שבת, שאם משום הנאת האור מברך, היה צריך לברך בכל פעם ופעם שנהנה מן האור, וכל שכן שאין מחזרין על הבשמים, שאינן אלא להשבת נפש. וגרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו (נ"ד ע"א) אמר רבי בנימין בן יפת אמר רבי יוחנן, מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים, וכן עמא דבר. מיתיבי, אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות, הואיל ותחילת ברייתו הוא, וכשהוא רואהו מברך מיד, רבי יהודה אומר מסדרן על הכוס, ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה ומתרץ, לא קשיא, כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים דאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת אבל על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לא. דדוקא במוצאי שבת שנברא בו האור מברכין עליו. ואם חל יום הכפורים בשבת אין צריך לברך על האור ששבת. ונר שהדליקו מגחלים ששבתו מברכין עליו גם במוצאי יום הכפורים. ותנן במסכת ביצה בפרק (אין צדין) [המביא] [ל"ג ע"א] אין מוציאין האור לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן העפר ולא מן המים. פירוש, אור היוצא מן העפר הוא היוצא מן הסיד שמשליכין עליו מים. ואור היוצא מן המים הוא, שממלאין אשישה זכה מזכוכית מים, ומשימין אותה לנוכח השמש, וכנגדה צמר גפן נקי, ויבער בה, וכן בקערות הבאות מאלסין, וכן באבן שקורין אלמה"א בערבי, וכן עושין באבן וברזל, וכן עושין בעץ שהרגילו על עץ אחר במהירות. ותמצא שאנו מזכירין במוצאי שבת שלוש בריאות, בורא פרי הגפן, בורא עצי בשמים, בורא מאורי האש. והם כנגד שלוש בריאות שבפסוק (בראשית א, כ"ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אותם. ואומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול וכו'. ומקשי בירושלמי (ברכות פ"א, ה"ה) גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה, והרי הבדלה, פירוש, שיש בה כמה ברכות תחילה, אפילו הכי פותח בה בברוך. ומתרץ, שניא היא, דאמר רבי אבא בר זבדא רבי היה מפזרן, וחוזר וכוללן על הכוס, וכיון שלפעמים מפזרן לא מקריין סמוכות.
כתב הרב רבי גרשום בן רבי שלמה, וזה לשונו, שאל אחד מחכמי הדור אם יכול להריח בהדס של לולב להבדלה, מי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, או דילמא כיון דעיקר מצות בשמים משום הנאה דווי אבדה נפש אסור. ומסתברא דאסור, דהא אין מחזירין על האור, כדרך שמחזירין על המצות, דהוא הדין לבשמים, וכן הסכימו כל המפרשים, עד כאן.
<h2>דף קג:</h2>
תפילת ערבית של מוצאי שבת, מה שמאחרין התפילה, כדי להוסיף מחול על הקדש, דאמר רבי יוסי יהי חלקי עם מוציאי שבת בצפורי, שהיתה יושבת בהר, והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים, ולכך היו מאחרין במוצאי שבת, ומכל מקום זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה הוא שלושה חלקי מיל אחר שקיעת החמה למי שהוא אנוס, ויכול להתפלל מפלג המנחה ולמעלה, ולהבדיל מיד, אבל לא יברך על הנר, אבל במלאכה אסור עד הלילה. כתב הראב"ד, יש מתמיהין איך יאמר המבדיל בין קודש לחול, ועדיין הוא שבת. ואני תמה על המתמיהין, ומאי שנא על הכוס מתפילה, וכי מעידין אנו על השבת שהוא חול, ועל החול שהוא שבת, אבל שבח הוא לבורא יתברך שצוה על השבת, וקידשו, והבדיל בינו ובין החול, וכן כתב הר"ר יצחק בן גיאת, שהרבה מן הגאונים הראשונים טעו בדבר זה, ורצו לומר שאין אומר קידוש והבדלה מבעוד יום, עד שתחשך. וקורין קריאת שמע בברכותיה, ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא, ומתפללין שלוש ראשונות, ואחר כך מתחיל אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. ואומר, אתה אמרת להבדיל בין קודש לחול, שנאמר (ויקרא י', י') ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין אור לחושך, שנאמר (בראשית א', ד') ויבדל אלהים בין האור ובין החושך, והאור נברא במוצאי שבת. ובין ישראל לעמים, שנאמר (ויקרא כ', כ"ח) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכתיב בשבת (שמות ל"א, י"ג) כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם, הרי בשבת ישראל נבדלין מן האמות, ומקודשין. הרי אלו שלוש הבדלות, דשייכי למוצאי שבת, והיינו דאמרינן בפרק ערבי פסחים הפוחת לא יפחות משלוש, והמוסיף לא יוסיף על שבע, אבל ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינו מן המנין, אלא מתוך שצריך לאמרו בהבדלה על הכוס, כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה, גם בתפילה לא תיקנו להסירו. כשם שהבדלתנו ה' אלהינו מעמי הארצות, על שם (ויקרא כ', כ"ח) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וממשפחות האדמה, על שם (יחזקאל כ', ל"ב) נהיה כגוים כמשפחות (האדמה) [הארצות]. כן פדנו והצילנו מאדם רע, על שם (תהלים ק"מ, ב') חלצני ה' מאדם רע. ומשטן רע, על שם (זכריה ג', א') והשטן עומד על ימינו לשטנו. ומפגע רע, על שם (מלכים א ה', י"ח) ואין פגע רע. ומכל שעות הרעות המתרגשות לבא בעולם, על שם (תהלים ס"ד, ג') מרגשת פועלי און. ואומר, וחננו מאתך דעה בינה והשכל, ברוך אתה ה' חונן הדעת, ומסיים התפלה. והטעם שתיקנו ההבדלה בחונן הדעת, לפי שאין אדם מגיע לדעת בין קודש לחול ואור לחושך אלא אחר חכמה גדולה, ויגיעה רבה. ועוד, כשם שאין לו לאדם לעשות מלאכה במוצאי שבת קודם שיבדיל, כך אין לו לתבוע צרכיו קודם שיבדיל, ולכך קובע ההבדלה בברכת חונן הדעת, שהוא ראש לכל הצרכים. והכי איתא בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב) אסור לאדם לתבוע צרכיו עד שעה שיבדיל. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא, ואחר אומר פסוק ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו, שהוא סוף מזמור תפלה למשה. ונהגו לאמרו בנעימת קול ובנחת, כדי להאריך מנוח לרשעים, מלהחזירם לגיהנם עד השלמת הסדר, כמו שאמרנו למעלה. ואומר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, שהוא מזמור של פגעים, וכל האותיות יש בו חוץ מזי"ן. ואומר במדרש, שכל האומרו אינו צריך לכלי זיין. וגם תמצא כי ז' פעמים בשנה אין אומרים אותו, ואלו הן, בשבוע שיבוא בו פסח שנים, ושבועות אחד, וראש השנה אחד, ויום הכפורים אחד, וסוכות שנים, הרי שבעה. והטעם שכופלין בתחילה ויהי נועם ולבסוף אורך ימים אשביעהו, יש אומרים מפני כי יושב בסתר עליון עם פסוק ויהי נועם יש בו קכ"ד תבות, וכשתכפלם יהיו רמ"ח. ומן הדין היה לכפלו פעם אחרת, אלא מפני טורח הצבור תיקנו לכפול הפסוק הראשון והאחרון בלבד, ויחשב כאלו כפלו כולו. ולכך תיקנו לאומרו במוצאי שבת, שהוא תחילת השבוע, כדי לשמור רמ"ח איברים, כדאמרינן באלה הדברים רבה, ברמ"ח תיבות שיש בקריאת שמע, שמור מצותיו וחיה. שמור רמ"ח תיבות שבקריאת שמע, והקדוש ברוך הוא ישמור רמ"ח איברים שלך. וכתוב בתשובת הגאונים, שאין אומרים ויהי נועם אלא במוצאי שבת שכל ששת הימים הם של חול, אבל במוצאי שבת שבא יום טוב באותו השבוע אין אומרים אותו, מפני שמזכיר ומעשה ידינו עלינו שני פעמים, שאלו היה מזכירו פעם אחת, הייתי אומר כשהם רוב ששת ימי השבוע של חול, אבל כיון שמזכירו שתי פעמים, אנו צריכין שיהיו ששת הימים כולם של חול. ועוד טעם אחר, דאמרינן בספרי (שמות ל"ט, מ"ג) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וגו', ויברך אותם משה, מה ברכה ברכם אמר להם, תשרה שכינה על מעשה ידיכם, והם אמרו, ויהי נועם ה' אלהינו וגו', ועל כן נהגו לאומרו בכל מוצאי שבתות, חוץ משבת שיבא יום טוב בתוכה, שעצור מן המלאכה. ואף על פי שבתפילה ובהבדלה אומר ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, אף אם יבוא יום טוב באותו שבוע. הא אמרינן בפרק ערבי פסחים (ק"ד ע"א) סדר הבדלות הוא מונה. אבל כשאומר בהבדלה החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתנו וכו' אין להזכיר ששת, אלא ימי המעשה בלבד. וכתבו הגאונים, בכל עת שאין אומרים ויהי נועם אין אומרים סדר קדשה, שאם נדחה זה נדחה זה, שלא תיקנו סדר קדושה לומר, אלא שאין דרך לברך לתלמיד, שלא יתברך רבו עמו. לכך מאחר שמתחיל בברכת עצמו ומיהו אין נוהגין כן, אלא מתחיל מאורך ימים אשביעהו. ואומר אחריו סדר קדושה, ואומר קדיש תתקבל. ואחר כך מבדיל שליח צבור, כדי להוציא עניים ידי חובתם, שאין ידם משגת לקנות יין, כי אין מבדילין על הפת, אלא על היין, כמו שיתבאר לקמן, וכתב רב נטרונאי, שכיון שהבדיל שליח צבור יצא כל הצבור כולו ידי חובה, והרוצה לחזור ולהבדיל בביתו הרשות בידו. ואם לא רצה או שאין לו יין יצא ידי חובתו בהבדלת שליח צבור. ומתחיל שליח צבור ואומר אליהו הנביא אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד, וכופלין אותו הקהל, והטעם שמזכיר אליהו שלוש פעמים, לחזק הענין, על שם (קהלת ד', י"ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. איש אשר קנא לשם האל, שנאמר (במדבר כ"ה, י"א) בקנאו את קנאתי. ואתיא כמאן דאמר (בבא מציעא קי"ד ע"ב) פינחס הוא אליהו. איש בושר שלום, שנאמר (במדבר כ"ה, ב') הנני נותן לו את בריתי שלום. על ידי יקותיאל, זה משה רבינו, כי ששה שמות נקראו לו, חוץ מהשם שנקרא בו משה. ובפרק קמא דמגילה הם נדרשים מן הפסוק. דגרסינן התם (י"ג ע"א) רבי שמעון בן פזי אמר, ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור, ואת חבר אבי סוכו, ואת יקותיאל אבי זנוח, אלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד (דברי הימים א ד', י"ח), וכי יהודיה שמה, והלא בתיה שמה, ולמה נקרא שמה יהודיה. על שם שכפרה בע"ז, שנאמר (שמות ב', ה') ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מלמד שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. כתיב הכא ותרד בת פרעה לרחוץ, וכתיב התם (ישעיה ד', ד') אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. ילדה והלא ריבוי רביתיה, לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ירד זה משה, ולמה נקרא שמו ירד, שירד מן לישראל בימיו בשבילו. גדור, שגדר פרצותיהם של ישראל. חבר, שחיבר את ישראל לאביהם שבשמים. סוכו, שנעשה כסוכה, יקותיאל, שקוו ישראל לאל בימיו. זנוח, שהזניח עונותיהם של ישראל. אבי אבי, אב בתורה אב בחכמה אב בנביאות, ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד, וכי מרד שמו, והלא כלב שמו, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, יבא כלב שמרד בעצת מרגלים, וישא בתיה בת פרעה, שמרדה בגילולי אביה. איש גש ויכפר על בני ישראל. שנאמר ויכפר על בני ישראל (במדבר כ"ה, י"ג). ועונין הקהל אליהו הנביא על כל דבר ודבר. וחוזר ואומר פעם אחרת אליהו הנביא אליהו הנביא וכו', וכופלין הקהל אותו. איש דורות שנים עשר ראו עיניו, ואלו הן, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם. איש הנקרא בעל שער בסימניו, פירוש איש אחד מכלל סימניו הוא זה שנאמר (מלכים ב א', ח') איש בעל שער. איש ואזור עור אזור במתניו, שנאמר ואזור עור אזור במתניו, ועונין הקהל אליהו הנביא על כל דבר ודבר, וחוזר ואומר אליהו הנביא וכו', וכופלין אותו הקהל. ויש מסיימין אלפא ביתא על זה הדרך. איש זעף על עובדי חמנים, שנאמר (מלכים א י"ח, כ"א) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים. איש חש ונשבע מהיות גשמי מעונים, שנאמר (שם י"ז, א') חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי. איש טל ומטר עצר שלש שנים, שנאמר (שם י"ח, א') ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית לאמר לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה. ועונין הקהל אליהו הנביא על כל דבר ודבר. וחוזר ואומר אליהו הנביא וכו', וכופלים אותו הקהל. ובענין זה עונים בשאר האלפא ביתא. איש יצא למצוא לנפשו נחת, שנאמר (שם י"ט, ג') וירא ויקם וילך אל נפשו וגו'. איש כלכלוהו העורבים ולא מת לשחת, שנאמר (שם י"ז, ד') ואת העורבים צויתי לכלכלך שם. איש למענו נתברכו כד וצפחת, שנאמר (שם י"ז, ד') כד הקמח לא תכלה וצפחת המים לא תחסר. איש מוסריו הקשיבו כמהים, שנאמר (שם י"ח, ל"ט) וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים וגו'. כמהים אלו ישראל, שנאמר (תהלים ס"ג, ב') כמה לך בשרי. איש נענה באש משמי גבוהים, שנאמר (מלכים י"ח, ל"ח) ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים וגו'. איש סחו אחריו ה' הוא האלהים, שנאמר ויאמרו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים. איש עתיד להשתלח משמי ערבות, שנאמר (מלאכי ג', כ"ג) הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא. איש פוקד על כל בשורות טובות, שנאמר (ישעיה נ"ב, ז') משמיע שלום מבשר טוב וגומר. איש ציר נאמן להשיב לב בנים על אבות, שנאמר (מלאכי ג', כ"ד) והשיב לב אבות על בנים וגומר. איש קרא קנא קנאתי לה' בתפארה, שנאמר (מלכים א י"ט, י') ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וגו'. איש רכב על סוסי אש בסערה, שנאמר (מלכים ב ב', י"א) והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים. איש שלא טעם מיתה וקבורה, שלא מת כמות כל האדם, אלא שהעלתהו רוח סערה מן הארץ עד גלגל האש, ושם כלה בשרו, ושב כל יסודו אל יסודו, והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה. איש תשבי על שמו נקרא, פירוש מוסף על שמו נקרא תשבי, על שם שהיה מתושבי גלעד. תצליחנו על ידו בתורה, שהוא עתיד להסיר לנו כל הספיקות שיש לנו בתורתנו. תשמיענו מפיו בשורה טובה, על שם (ישעיה נ"ב, ז') מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. תוציאנו מאפילה לאורה, שעל ידו נצא מזה הגלות, שהוא כאפילה, לימות המשיח, שיהיה לנו כאורה, במהרה בימינו. ואומר ככתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'. ואומר בעל המסורה כי בחמשה מקומות יעקב מלא ו"ו. ובחמשה מקומות אליהו חסר ו"ו, ואלו הן, יעקב מלא ו"ו, (ויקרא כ"ו, מ"ב) וזכרתי את בריתי יעקוב. הנני שב את שבות אהלי יעקוב (ירמיה ל', י"ח). גם זרע יעקוב ודוד עבדי (שם ל"ג, כ"ו). ושב יעקוב ושקט תנינא (שם מ"ו, כ"ז) לא כאלה חלק יעקוב (שם נ"א, ט'). אליהו חסר ו"ו (מלכים ב א', ג') ומלאך ה' דיבר אל אליה התשבי. וילך אליה (שם א', ד'). אליה התשבי הוא (שם א', ח'). ויען אליה וידבר אליהם (שם א', י"ב). הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא (מלאכי ג', כ"ג). והטעם דרך משל לומר, כי יעקב אבינו תפש לאליהו הו"ו משמו בתורת משכון, עד שיבא עם משיח בן דוד, המוכתר בששה מדות, שנאמר במשיח (ישעיה י"א, ב') ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', ואז יחזיר לו הו"ו, ויהיה שמו שלם. והטעם של אליהו, כי דיו לעבד להיות כרבו. והטעם שתיקנו להזכיר אליהו במוצאי שבת, כתב אבן הירחי, משום דאמרינן בעירובין (מ"ג ע"ב) מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח, וממוצאי שבת והלאה הוא זמן ביאתו, וקשה לו לזה הטעם, למה אין מזכירין אליהו גם כן במוצאי ימים טובים, ויש לתרץ, מפני שדין יום טוב הוא יום אחד, ואנו עושים שני ימים, והואיל ונדחה נדחה. ומיהו אינו נכון זה הטעם, והנכון בעיני, כי מה שתיקנו להזכיר אליהו במוצאי שבת, שהוא על שם דאמרינן בשבת בפרק כל כתבי הקודש (קי"ח ע"ב) ואמר רב יהודה אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר (שמות ט"ז, כ"ז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו. וכתיב בתריה (שם י"ז, ח') ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ועוד אמרינן התם אמר רבי שמעון בן יוחאי, אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין, שנאמר כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו'. וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי. ועל כן אנו אומרים להקדוש ברוך הוא, הרי שמרנו את השבת כמו שצויתנו, מעתה שלח לנו את אליהו הנביא. וגם הטעם שתיקנו לומר אליהו הנביא בהבדלה, לפי שההבדלה הוא סימן להבדיל בין קודש לחול, וכמו כן אליהו כשיבוא יבדיל בין כשרים שבישראל לפסולים שבהם, שנאמר (מלאכי ג', ב') כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים. ואחר כך אומר אלהינו ואלהי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים וכו', ויש מקומות שאין נוהגין לאמרו אבל בירושלמי דברכות בפרק אין עומדין (הלכה ב') אומר שצריך לאומרו דגרסינן התם רבי ירמיה בשם רבי זעירא בשם רבי חיא צריך לומר אלהינו ואלהי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה וכו'. והעונים אמן צריכים ליתן עיניהם בכוס, ועיניהם בנר. וכן בסדר רב עמרם ישנו. החל עלינו, יש מפרשים שהוא מלשון התחלה, כמו החילותי תת לפניך (דברים ב', ל"א). ויש מפרשים שהוא מלשון יחולו על ראש יואב (שמואל ב ג', כ"ט). וכן בדברי רבותינו ז"ל, יום טוב שחל להיות בשבת, וזהו הנכון. את ששת ימי המעשה, כבר אמרנו כי במוצאי שבת שיבא יום טוב באותו השבוע אין להזכיר ששת, אלא ימי המעשה בלבד. הבאים לקראתנו לשלום, על שם (שמואל א ב', ל"א) הנה ימים באים. ואמר לקראתנו על שם (שמות ד', י"ד) וגם הנה הוא יוצא לקראתך. ואומר לשלום, כי כן דרך התלמוד, לכל אדם הבא אומר לו בואך לשלום. וכן כתיב (שם י"ח, כ"ג) וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. חשוכים מכל חטא ופשע, על שם (עזרא ט', י"ד) כי אתה אלהינו חשכת למטה מעונינו. וכתיב (בראשית כ', ו') ואחשוך גם אנכי אותך מחטו לי. ואומר חטא ופשע על שם (שמות ל"ד, ז') ופשע וחטאה. ומנוקים מכל עון ואשמה ורשע על שם (תהלים י"ט, י"ג) מנסתרות נקני, וכתיב (שם י"ט, י"ד) ונקיתי מפשע רב. ואם תאמר, כיון שכך הוא אלך ואגרה בשינה, ולא אחטא, לכך אמר אחר כן ומדבקים בתלמוד תורה, על שם (דברים י"א, כ"ב) ולדבקה בו, שכל הנדבק בתורה כאלו נדבק בשכינה. ובמעשים טובים, על שם (ישעיה ל"ב, י"ז) והיה מעשה הצדקה שלום. וחנונים דעה ובינה והשכל מאתך, כבר זכרנום למעלה. וסמך וחנונים אצל מדובקים בתלמוד תורה, על שם (תהלים קי"ט, כ"ט) ותורתך חנני. ותשמיעני בהם ששון ושמחה, על שם (נחמיה י"ב, מ"ג) ותשמע שמחת ירושלים עד מרחוק. ולא תעלה קנאתנו על לב אדם, ולא קנאת אדם תעלה על לבנו, על שם (בראשית ל"ז, י"א) ויקנאו בו אחיו, וכתיב (שם כ"ו, י"ד) ויקנאו (בו) [אותו] פלשתים, כי ההקנאה גורמת הרבה רעות, כמו שמצינו בענין יוסף. וכל היועץ עלינו ועל עמך ישראל עצה טובה, על שם (מלכים א א', י"ב) איעצך נא עצה. ומחשבה טובה, על שם (בראשית נ', כ') אלהים חשבה לטובה. אמצו, על שם (איוב ט"ז, ה') אאמיצכם במו פי. ברכו, על שם (תהלים כ"א, ד') כי תקדמנו ברכות טוב. גדלו, על שם (יהושע ג', ז') אחל גדלך. קיימו, על שם (תהלים קי"ט, כ"ח) קיימני כדברך. קיים עצתו, על שם (משלי י"ט, כ"א) ועצת ה' היא תקום. כדבר שנאמר יתן לך כלבבך וגומר (תהלים כ', ה') ונאמר (איוב כ"ב, כ"ח) ותגזר אמר ויקם לך וגו', וכל היועץ וכו' עצה שאינה טובה ומחשבה שאינה טובה. לא רצה לומר עצה רעה, שהוא לשון מגונה, אלא אמר דרך כבוד, כדאמרינן בפרקא קמא דפסחים (ג' ע"א) לעולם יספר אדם בלשון כבוד. אבדו, על שם (במדבר כ"ד, כ') ואחריתו עדי אובד. בטלו, לשון חכמים הוא על שם (קהלת י"ב, ג') ובטלו הטוחנות. גדעו על שם (עיין ישעיה י"ד, י"ב) נגדעת לארץ. השפילו, על שם (שם כ"ט, ד') ושפלת מארץ תדברי. הכניעו, על שם (דברים ט"ו, ג') והוא יכניעם לפניך. והמון העם אומרים הפרו, והוא בלא טעם, כי לא יתכן לומר על האדם הפרו. הפר עצתו, כדבר שנאמר (תהלים ל"ג, י') ה' הפיר עצת גוים וגו'. ונאמר (ישעיה ח', י') עוצו עצה ותופר וגומר. ומהר לנו ה' אלהינו מה דכתיב (שם נ"ב, ז') מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגומר, חזר עתה ואומר מענין מה שאמר בתחילה, על ביאת הגואל שיגלה במהרה בימינו.
<h2>דף קו.</h2>
ומברך על האור בורא מאורי האש, ואמרינן בפרקא קמא דפסחים (ח' ע"א) אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. וגרסינן בברכות פרק אלו דברים (נ"א ע"ב) בית הלל אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה, ואמרינן עלה בירושלמי, קשיא לבית הלל היכי עבידא, פירוש היאך עושה, שיברך ברכת המזון והבדלה על הכוס, והא אמרינן בפרק ערבי פסחים (ק"ז ע"א) אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל. ואמימר בת טות, פירוש לן בתענית, לפי שלא היה לו בלילה כוס להבדיל, ומתרץ, היה יושב ואוכל וחשכה לו למוצאי שבת, ואין לו אלא כוס אחד, ואמרינן יניח עד לאחר המזון, ומשלשלן כולן עליו כו', ומה שאינו מבדיל ושותה הימנו מעט, ומן המותר יברך ברכת המזון, משום דאמרינן בפרק ערבי פסחים (ק"ה ע"ב) דאין לברך על כוס פגום, ואף על פי שנשאר בו יותר משיעור רביעית, משום דמחזי כמאן דמברך אשיורי כוסות. ויש לו לחזור אחר כוס שאינו פגום, אבל אם לא ימצא אלא כוס פגום, יותר טוב לברך בפגום, מלברך בלא יין. ובירושלמי משמע דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו, ואפילו במים יכול לתקנו, דגרסינן התם, רבי יונה טעים כסא ומתקן לה, פירוש, היה שותה כוס של קידוש, ומשים בו מעט מים, ומניחו עד למחר. ומקשי, והא תניא השותה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו. אמר רבי, והוא שלנו בכלי זכוכית. וכן לכל הברכות שנתקנו על היין, בין להבדלה, בין לקידוש, בין לברכת המזון, בין לברכת ארוסין, בין לברכת נישואים, אם טעמו פגמו, חוץ מלענין בורא פרי הגפן, שהוא ברכת הנהנין, שאפילו שתו מן הכוס עשרה אנשים אין לשתות ממנו עד שיברך עליו, שאסור להנות בלא ברכה, ואין בו דין טעמו פגמו. ואם טעמו באצבעו לא פגמו, כדחזינן בברכת מילה, שמושיט אצבעו בכוס ונותן בפי התינוק, ומברך עליו, ולא הוי פגום.
מי שלא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל והולך עד יום רביעי, ולא יום רביעי בכלל, כדאמרינן בגיטין (ע"ז ע"א) חד בשבא ותרין ותלתא בשבת בתר שבתא, ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא. ודוקא בורא פרי הגפן והמבדיל בין קודש לחול, אבל על הבשמים והאש אינו מברך אלא במוצאי שבת.
<h2>דף קו:</h2>
כתבו התוספות (ד"ה המתחיל מקדש), שאין מבדילין על הפת, אבל מבדילין על השכר, אם הוא חמר מדינה. והגאונים כתבו, אף על פי שאין מבדילין על הפת, אם חל יום טוב במוצאי שבת מבדילין עליו, כיון שמקדשין עליו, הקידוש עיקר. ואגב הקידוש מברכין גם כן עליו. כתב אבן הירחי, מה טעם אין מבדילין על הפת, כמו שמקדשין על הפת, ויש לומר, שאינו דומה הבדלה לקידוש, מפני שהקידוש אי אפשר לו שלא לסעוד אחריו, דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה, וכיון ששלחנו קבוע וסעודתו קבועה ואי אפשר לו שלא לסעוד מקדש על הפת, אבל הבדלה לא נתקנה על הפת, אלא על היין, כדאמרינן בברכות (ל"ג ע"א) העשירו קבעוה על הכוס, הענו קבעוה בתפילה, הלכך אין מבדילין על הפת. ומי שאין לו אלא כוס אחד לקידוש ולהבדלה, מקדש על הפת, ומניח אותו הכוס להבדלה, כיון שאינו יכול להבדיל על הפת. ומזה הטעם יראה שהמבדיל על שלחנו צריך לברך בתוך הסעודה על היין בורא פרי הגפן, ולא יפטר באותו שברך בתוך ההבדלה, מפני שאפשר לו שלא יסעוד, שהבדלה ישנה שלא במקום סעודה, אבל קידוש שאינו אלא במקום סעודה, אין צריך עוד לברך ברכת הנהנין על היין, שעל כרחו קובע סעודתו לאלתר, עד כאן. ונראה לי שזה אינו כן, מפני שכשהוא מיסב על השלחן, ולא הפסיק בין הבדלה לסעודה, עולה ברכת היין מכוס של הבדלה לכאן ולכאן, וכן כתב הרב רבי מאיר דרוטנבורק והרא"ש.
<h2>דף קז.</h2>
ומי שאין לו יין ומצפה שיהיה לו למחר, לא יאכל עד למחר שיבדיל.
